בגיל 35 לא הייתי בכושר נהדר. גם אני לא הייתי במצב רע. הייתי המשקל הממוצע לגובה שלי, יכולתי לרוץ אם אצטרך, ולא קיבלתי סיבוב בעלייה במדרגות. לא היו לי מצבים כרוניים. מבפנים, הכל היה במקום שהוא אמור להיות - שום דבר מהשטויות הדיסקיים הבולטים האלה, ואני רק במעורפל אפילו ידעתי מה זה טחורה. שום דבר לא נפגע בתדירות גבוהה יותר מכפי שלא. אני הייתי בסדר. טוֹב. מְמוּצָע.

אבל לא הבנתי איזה ניצחון זה - שיהיה לי גוף שמשתף פעולה - עד שנכנסתי להריון עם בני בגיל 35 וגופי הממוצע התהפך נגדי.

איך להוציא קמטים בלי ברזל

היו לי כמה דעות מוקדמות לגבי הריון. ממה ששמעתי מנשים אחרות (וראיתי מאמהות אינסטגרם), ציפיתי לפרוח לאלת אם זוהרת ולהפוך לתמצית של מתן חיים ואהבה, או למשהו גס וממוקד באותה מידה. בטח, תהיה קצת אי נוחות, קצת חומצה, קצת הקאות. בעלי בהחלט יצטרך להתחכך ברגליים, לרוץ בחצות אחר ביצים ופלפלים ולהקשיב לי בוכה. אבל חשבתי שזו תהיה לידה אחרת בספר הלימוד ללא סיבוכים, תרופות נגד כאבים או תפרים.

לא ציפיתי להיות במשרד הרופא ומחוצה לו, מסתובב בין OB רגיל למומחה לרפואת אמהות / עוברים מדי שבוע. קיבלתי אולטרסאונד בנרתיק - כל שבוע. אסור היה לי להרים שום דבר או לעשות משהו מאומץ במיוחד. היו לי התכווצויות וחרדות, וכל עוויתות או רטט הפכו לצירים ולצירים מוקדמים בראש. ובנוסף לכל זה הייתי נפוח, נפוח, שמנוני ושעיר. היו לי דברים שיצאו מגופי שלא ידעתי שיכולים לצאת מגופים. מצאתי פעם שערה ממש בקדמת צווארי, ממש באמצע גרוני, שאורכה ארבעה סנטימטרים. (איך זה בכלל קורה?)

ספרים לקריאה לאחר סיום הלימודים במכללה

הייתי בסדר עם זה, כי חשבתי שהשינויים האלה הם זמניים בלבד. הבנתי שיהיו שינויים ארוכי טווח. ידעתי שהצלקת בחתך C תתעכב. משקל התינוק יישאר בעקשנות, כמובן. אבל חשבתי שהשינויים המטורפים האחרים, כמו שרגישות הכלב הכלב שלי לריח וזרם של תגי עור תיעלם. חשבתי שהגוף שלי יחזור למשהו שדומה לרגיל אחרי שילדתי.

וחלק מהמחלות הקשורות להריון אכן נעלמו. סוג של. הצרבת נעצרה. הנפיחות נעלמה. התשוקה המוזרה והכאוס הרגשי שוכך סוף סוף. הפסקתי להתבאס. אבל שנתיים וחצי אחרי ההריון האחרון שלי, הגוף שלי עדיין נטרף. הליבה שלי נורתה כל כך אחרי שילדתי, שפציעה בגב הובילה לסיאטיקה שיש לי היום. הטחורים שקיבלתי במהלך הלידה עדיין מסתובבים, השיער שלי דק מתמיד, תגי העור מעולם לא נעלמו, ויש לי שוב אקנה - בגיל 40.

יש אמהות שאין להן טחורים או תגי עור. לחלקם אין דיכאון לאחר לידה. חלקם לא עושים פיפי כשהם מתעטשים או שיש להם צלקות במקומות מוזרים. אבל כל האמהות נאבקות במשהו. עבור חלקנו זה התוצאות הפיזיות. עבור אחרים זו הדאגה המתמדת שאנחנו לא עושים את זה נכון. אבל לא משנה עם איזה מאבק אנחנו מתמודדים, איכשהו אנחנו ממשיכים.

האם הטחורים והכאב הכרוני מבאסים? בהחלט. אבל באתי להסתכל עליהם כתזכורות כמה מדהים שגופי יכול בכלל להפוך לאדם אחר מלכתחילה. שאריות הקרב שנותרו לי? כעת אני רואה בהם תזכורת לחוסן הייחודי של נשים. האומץ שלנו. שלמרות שזה עשוי להיות לא מושלם, כואב, לא נוח ולמען האמת לפעמים מוזר, איכשהו הכל יסתדר בסופו של דבר. וכמובן שאם אי פעם אחליט לעשות זאת שוב, עלי לגנוב עוד את שקיות הקרח ואת רפידות הטאקס מבית החולים לפני שאצא.