הבוקר הלכתי מהרכבת לעבודה עם חברתי מרתה, שבנה בדיוק סיים את שנתו הראשונה בקולג '. היא אספה אותו בסוף השבוע, והוא נסע למחרת לכרם מרתה. כשבנה יחזור מכרם מרתה, הוא יהיה בבית יומיים, ואז הוא יוצא לצלילה בבונייר עם אביו. ואז - בסדר, אז יש לו עבודה בקיץ.

הבכור היקר שלי בדיוק סיים את שנתו הראשונה בקולג '. אספנו אותו ביום שישי האחרון, הוא היה 15 שעות בבית ואז הוא טס לפרו למשך 3 שבועות. ואז - בסדר, אז יש לו עבודה בקיץ.

האמת: אין דבר שמעצבן יותר או סביר יותר לגרום לילד ללכת לשומר מסך מאשר כאשר הורה אומר, כשהייתי בגילך נהגתי ללכת חמישה מייל לבית הספר / מעולם לא הייתי במטוס / הייתי צריך לחתוך את דשא פעמיים בשבוע / עבד במפעל בקיץ * / הכין ארוחת ערב למשפחה כל לילה / בלה בלה בלה בלה **. אבל איך הורה יכול לעזור לעצמו ללכת בדרך השיחה המעצבנת ההיא, מתי, ובכן, כשעולם לא הייתה בדרום אמריקה!

מילה חשובה על בני הבכור. הוא ילד מאוד מאוד טוב. ילד ראשון טיפוסי שלוקח הכל די ברצינות (כנראה ברצינות רבה מדי). הוא מצליח היטב בבית הספר, בעל תחומי עניין מגוונים, ומתייחס באהבה ובכבוד להוריו - ואפילו, לפעמים, לאחיו. נראה שיש לו מוסר עבודה חזק ומרכז מוסרי חזק. מה עוד יכולה אמא ​​לרצות?

ועדיין: הוא היה בברלין, ואני לא. הוא היה בפראג, אותו אני מת לבקר מאז שקראתי הספר העצוב והקסום הזה . ועכשיו, אולי הקש האחרון - מאצ'ו פיצ'ו.

הוא שילם על כל הנסיעות האלה בעצמו. ובכל זאת: מה אני עושה לא בסדר?!? במילים אחרות, איך אני מגיע למאצ'ו פיצ'ו?

אֲנָחָה. אולי פשוט יש לי את הבלוז של יום שני. אולי פשוט היה לי נסיעה מתסכלת הבוקר. או אולי, רק אולי, מרתה ואני צריכים לתכנן את החופשה שלנו בהקדם האפשרי.

* זה היה שלך באמת. ווסטווקו בניוארק, די. עבדתי על פס הייצור והכנסתי קופסאות קטנות לקופסאות גדולות. תזכיר לי לספר לך מתישהו על ההתמודדויות שלי עם פיפס מרשמלו.

** זה בדיוק איך שזה נשמע לילד שלך