אתמול היו לי שני מצבים בהם עברתי דרך הדלת מאחורי אדם זר, ולא הזר שהחזיק את הדלת פתוחה לאדם הבא, היא נתנה לה להיסגר בפניי. עכשיו, אני מבין שאני עובד בעיר ניו יורק, שיש אנשים שמחשיבים אותה כבירת העולם שלא אכפת לי ממך. וכך לא הופתעתי בפעם הראשונה שזה קרה, כשיצאתי מתחנת הרכבת, כולם היו ממהרים, ולא היה לי שום קשר לאדם שמולי. אבל כשמישהו שעובד באותה חברה נתן לדלת להיסגר בפניי אחרי מצגת בהמשך היום, התחלתי לתהות אם זו מגמה.
מהיכן אני בא, כשאתה עובר דרך דלת, אתה מסתכל מאחוריך כדי לוודא שלא יבוא איש שאפשר להחזיק את הדלת בשבילו. ככה זה בדיוק נעשה, בדיוק כמו שאתה לא שם את המפית שלך על השולחן עד שהארוחה נגמרת, כי אף אחד מסביבך לא רוצה להסתכל על המצעים המלוכלכים שלך. וכשאתה משלם עבור משהו במכולת, אתה אומר תודה לקופאית כשהיא מוסרת לך את השינוי שלך והיא אומרת לך תודה בתמורה. (זה, אני ממהר להוסיף, קורה לעיתים רחוקות יותר. מניסיוני המכולת הגדולה ביותר, לרוב הקופאיות לא היה אכפת פחות אם נתתי למעסיקיהם את עסקיהם ובוודאי שלא אודה לי על שום דבר.)
האם אני עצבני היום כי עדיין חורף בבירה של לא אכפת לי ממך, או שאני פשוט עצוב שנראה שהחברה המתורבתת היא רעיון מוזר יותר ויותר? כנראה שקצת משניהם, אך יותר מהאחרונים. הבן האמצעי שלי הוא מישהו ששוכח לעתים קרובות להחזיק את הדלת לאדם הבא, ואם אני רוצה להשיג משהו בחיים, זה לגרום לו ללמוד אחרת. נכון לעכשיו, בכל פעם שהוא שוכח יש לי את הפאניקה הקטנה של האמהות הזו, תוך מחשבה האם אני שוכח ללמד אותו את הדברים החשובים!?!?! אֲנָחָה. כנראה שאני לא לבד.
