אני מסיר את מחצלת היוגה שלי בשורה הראשונה כשאני רואה אותו נכנס פנימה. הוא לוקח את החלל לידי, כמו בכל שבת בבוקר, אם כי אני אפילו לא יודע את שמו. השיעור מתחיל בנשימות עמוקות, ואני יכול להגיד שהוא גורם לחזה שלו לעלות ולרדת מסונכרן עם שלי. אני שואף את הריח הקלוש והמתוק של כלור על ראשו המגולח כשאנחנו במרחק סנטימטרים אחד מהשני בכלב כלפי מטה. אני מתיימר להסיט את עיניי במשך שעת התנוחות. ואז, סוף סוף, אני זוכה לאומץ לדבר איתו בפעם הראשונה. כשהוא מסתדר, אני אומר, קוברה נחמדה.
תודה, הוא אומר. אני אוהב את הלוטוס הפורח שלך.
אנחנו מחכים בתור להחזיר את השמיכות והבלוקים שלנו, ואני לא יכול שלא לשים לב לעקומה האלגנטית של עמוד השדרה שלו. הוא מסתובב ומושיט את כף ידו. אם יורשה לי?
אני מגיש לו את אביזרי, והוא מניח אותם. הוא נוגע בשמיכה שלי. המחווה מרגישה כל כך אינטימית. וזו אולי הסיבה שאני מסוגל לומר את מה שרציתי לומר כבר שבועות, מאז שהשיעור הזה התחיל: האם אתה רוצה לתפוס ארוחת צהריים?
אנו מסכימים להיפגש בלובי, ואז אני נכנס לחדר ההלבשה כדי להתקלח ולהחליף. נעלי ספורט? מגפיים? ספורטיבי או שיק? אני מחליף נעליים חמש פעמים, והנשים מייבשות את שיערן בתחתונים מחייכות במראה על עצבני. אני מנקד את נקודות הדופק שלי בבושם של Clinique Happy, מבריק את שפתי וקופץ מנטה נשימה. כשאני מגיח, הוא שם, עומד מול אח הגז ומחכה.
מה שמך? אני שואל כשאנחנו נכנסים יחד לשמש.
ג'יימס. ושלך?
שרון.
המועדף עליי.
אני מנסה לשמור על פנים ישרות, אבל לבסוף אני צריך לצחוק. כמובן שהוא אוהב את שמי. אני אשתו.
שיפצנו שני בתים, גרנו בשלוש ערים, הורה לתינוקות קוליקים ובני נוער מצבי רוח ושרדנו את המיתון והבחירות - יחד. אבל היום אנחנו מעמידים פנים שכל זה עוד לא קרה. אנחנו מדמיינים שזה הדייט הראשון שלנו.
