בתחילה קראתי רבים מהספרים האהובים עלי בכל הזמנים - כולל שיר שלמה , מאת טוני מוריסון; התפסן בשדה השיפון , מאת ג'יי.די סלינג'ר; ו המסתורין של פיטסבורג מאת מייקל צ'אבון - באביב 1994, השנה הצעירה שלי בתיכון. דרך הסיפורים האלה התוודעתי לראשונה שרומנים אינם דברים קרים ומתים. ספרים נהדרים נכתבו על ידי אנשים רגילים ויומיומיים, שכמו יצאו לסיורי ספרים ודברים (אם כי בדרך כלל לא אל עיר הולדתי, בירמינגהם, אלבמה).

הסיפורים האלה ממש שינו את חיי. מצאתי את הקיום כנער קלסטרופובי ביותר; זה הרגיש כמו סרט שהדבר היחיד שאתה רואה אי פעם הוא הפנים שלך בקלוז-אפ קיצוני - כמו אוּמלָל , רק עם אנשים פחות מושכים. זללתי את הספרים האלה, גם בגלל שהם נתנו לי נקודת מבט. הם אפשרו לי להתקרב ולראות עולם רחב יותר. בעת קריאה לוכד למשל, הפכתי להיות הולדן קולפילד במידה ששום דבר בסרטים ובמשחקי וידאו לא יכול היה לחקות. ספרים הם פשוט שריטות חסרות משמעות בדף עד שהקורא מתרגם אותן לסיפור. אנו הופכים סיפורים לאמיתיים בקריאתם, והעצמה זו הייתה מאוד משמחת בעיני כמתבגרת חסרת אונים בעיקר.

לפני כמה חודשים הייתי בפגישת קולנוע עבור תוכנית טלוויזיה ומנהל רשת אמר, אנחנו רוצים שהתוכנית הזו תהיה בידור רזה - אנחנו לא רוצים שהצופים ירגישו שהם עובדים. אך קריאה היא בדיוק ההפך מבידור רזה. הקוראים הם יוצרים.

וילדים הם יוצרי קוק נדיבים במיוחד. כשאני קורא עם בני בן השלוש הוא תמיד משפר את הסיפורים בעזרת היצירתיות שלו והאמונה האמיתית שלו בקסם. אפילו בני נוער אוחזים בתחושה שסיפורים יכולים להיות חשובים מעבר לדרך. הם עדיין קשורים לעולם הקסם של הילדות בעודם מבוגרים מספיק כדי להתעניין ברעיונות גדולים - מה שוויליאם פוקנר כינה את האמיתות הישנות ... אהבה וכבוד ורחמים וגאווה וחמלה והקרבה. דרך ספרים בני נוער מתחבטים עם האמיתות הישנות, והם עושים זאת בהתחשבות, באופן לא-אירוני וללא מבוכה.

אבל אז, כמובן, הם מזדקנים. הרומן מאבד מחידושו. כמבוגרים, אנחנו כבר לא מוצאים את עצמנו עם שעות ללא הפרעה לקרוא. ספרים מאבדים מעט מהאלכימיה שלהם (כמו גם העולם). לנוכח תשלומי המשכנתא והכשרת ילדינו בסיר, בדיה נראית כחסרת יכולת לעשות רבות בחיינו האמיתיים. ובכל זאת אם נוכל לזמן את האנרגיה להיות מעורבים וקוראים פתוחים, ספר טוב יכול להרגיש כמו בילוי עם חברים ותיקים: השנים נמסות ואנחנו הופכים לקוראים שהיינו פעם. איך זה קורה? מבחינתי זה דורש שקט וזמן - שתי סחורות נדירות. אבל אם אמצא אותם, סיפור יכול לקרוע אותי מרודנות הבגרות.

לאחרונה קראתי מחדש המסתורין של פיטסבורג . בדיוק כמו לפני כל השנים, הספר קרע אותי ואז תפר אותי בחזרה, שונה וטוב יותר. אני שמח לדווח שקסם הסיפורים חי וקיים, אם רק נעניק להם את תשומת הלב הראויה להם.

מוכנים לפצח ספר? ממש פשוט הקוראים חולקים 50 ספרים שגרמו להם להתאהב בקריאה, ואילו המחברים שצוינו מכנים את הספר שהשתנה שֶׁלָהֶם חיים.