אמש שכבתי במיטה וחשבתי על אמון. או אמון, זה אמור להיות, בהתחשב בחשיבות המילה. אולי כרגע אני אובססיבית לאמון כי הבייביסיטר הנפלאה שלנו (וכעבור 8 חודשים בהריון) כריסטינה עוזבת בסוף החודש ואני מחפשת בקדחתנות אחר מחליפתה. ואיזו מאמץ הוא תרגיל (או קפיצת אמונה) גדולה יותר באמון מזה?

התחלתי לערוך בראשי רשימה של מספר האנשים שאני סומך עליהם באופן מוחלט, מרומז, ללא שאלה, היסוס או הסתייגות. הדרישות:

• חייבת להיות מסוגלת לשמור על כל ביטחון, כל עוד נדרש (לנצח במידת הצורך)
• חייבת להיות מסוגלת להגן על האינטרסים שלי ולנהוג בהתאם
• חייבת לאהוב אותי למרות פגמי הרבים
• חייב לסלוח לי כשאני מתנהג כמו מטומטם

כשהשלמתי את הרשימה הנפשית שלי הבנתי שיש בדיוק שישה אנשים בחיים שאני ממש ממש סומכת עליהם. באמת, באמת אמון, כלומר. רק שש. לא מספר גדול - אבל לפחות זה ניתן לניהול.