החודש לפני שמלאתי לגיל 13 התפוצץ עולמי משטוח לממדי מלא, מבריק למבריק מרהיב ומרחוק למיידי וקרוב. המעבר מקוצר הראייה הסמיך-דופן לראייה מושלמת בדמות שני דיסקים זעירים המוחדרים לכל אחת מעיני הבלתי רואות, הפיל אותי למציאות חדשה שהייתה עוצרת נשימה ומפחידה בכל עומקה וצבעה: העולם האמיתי! מימוש זה של החיים על כל מימדיהם, ושל עצמי כמשתתף, לא רק צופה, שינה את מהלך חיי - והמשיך לעשות זאת בכל בוקר מאז.

סטודנטית ושקטה, עם פוני לא אחיד שנתלה לראש כוסות עבות כמו הלחם הפרוס הדק ביותר, הייתי התלמיד הביישן והבודד עם ידיים מקופלות בקדמת הכיתות או מתרפק בחלק האחורי של הקפיטריה. גדול מדי ומגושם, הייתי כמעט עיוור מבחינה משפטית. התחבאתי מאחורי שמשות פלסטיק בגוון ורוד, נוטה לשבירה שנבחרה עבורי מתוך מתלה המסגרות שהגיע בחינם עם תוכנית הביטוח המשפחתית שלנו. הם נטו להחליק עד קצה האף שלי מהמשקל, לגרום לי לפזול עוד יותר ולהקשות על הראייה. לא עבר זמן רב, הם הוקלטו ונמרחו בדבק-על מכיוון שללעיסה של הכלב מעת לעת.

מאז שזכרתי, התעוררתי כל בוקר לעולם חסר צורה. שלא כמו חלומות או מחשבות, שהיו ברורים, המציאות לא הייתה אלא צורות מעורפלות וכתמים. אסטיגמציה קשה - מצב שבו יש לי כדורגל לכדורי עיניים ולא כדורי ירח מושלמים, מה שמקנה לי ראייה כפולה - הפכה את העדשות שלי לעבותות ואוסרות. הם סיפקו הגדרה מספקת כדי לנווט אך הפכו את העולם לשטוח. בהשוואה למקומות העצומים והתוססים שאכלסתי בדמיוני או כשאני קורא, החיים האמיתיים הרגישו כמו לצפות באירועים ואנשים עוברים דרך אשנב מטוסים מושחת. רהיטים, כסאות, הלוח והפנים הפכו שטוחים משנה לשנה, כאשר הראייה שלי המשיכה להחמיר והעדשות הלכו והתעבו.

ערב יום הולדתי ה -12 ראשי שבר את השמשה בתאונת דרכים שהטביעה אותי בתרדמת שאיש לא חשב שאעיר ממנה. כשהתאוששתי, התוודעתי באופן מוחלט לעולמות חלופיים שלא התעוררתי בהם, בהם חדלתי להתקיים, או בהם כל אדם, דבר או מחשבה יכולים להפסיק להתקיים.

החיים כפי שהכרתי הם נתונים לשינויים. ההכרה הזו עוררה מפל של בחירות עדינות שבלבלו את משפחת המהגרים השמרנית שלי: ניסיתי מכנסיים קצרים, התיידדתי עם בנים ולבשתי מכנסי ג'ינס - כל אלה היו בעבר. ואז, כמעט שנה לאחר ההתרסקות, ספרתי את קצבת החיים שנשמרה לכל החיים והזמנתי עדשות מגע מיוחדות, בתקווה לתקן את הראייה שלי בצורה שמשקפיים לא יוכלו. הורי חסכן כנראה אף פעם לא שקלו את ההוצאה הנוספת, בהתחשב בכך שהמשקפיים עבדו לבית הספר וממילא נאסר עלי לעסוק בספורט.

נסענו לחנות האופטית בפורד פיירמונט שלנו, לחלון הרכב שמסגר שדות תירס ושמיים מעוננים שהטילו הכל בצל. חלפנו על פני בנייני משרדים, חנויות קופסאות, בתי קולנוע, סוכנויות רכב וקניוני חשפנות, כל אחד מהם מוקף במרחבים חניניים אפורים. מתחם הקניות הגדול צף כמבצר מעל חפיר אספלט, רצוף כתמי זפת, ריק מקונים. כל דבר אחד נראה מט ושטוח, ושום דבר לא בלט.

בחנות התאמצתי לשים את הדיסקים המותאמים אישית - המיוצרים עבורי! - בעיני. אחרי יותר משעה שאיבדתי אותם והמצמץ אותם, סוף סוף הנחתי אותם במאמץ מועט. עמדתי, משקפיים ביד והתנדנדתי, הקירות האדומים בוהקים. כסאות קפצו מהרצפה, מדפי משקפיים ריחפו קדימה, ופנים ריחפו קרוב לגמרי. הדברים קפצו ורקדו כאילו נפלתי לחור הארנב הפסיכדלי של אליס. סחרחורת ובחילה נאלצתי לשבת.

עצמתי את עיניי והרגשתי את האובייקטים הזרים שבתוכם. רציתי לקרוע אותם אבל במקום זאת פקחתי את עיניי. אמי הביטה בי, חסרת סבלנות, אז עמדתי שוב ואחזתי בה כשיצאנו מהחנות. המכונית נראתה מזעזעת ומעוטרת בין קווים צהובים בהירים שזה עתה נצבעו. מבפנים אמי דחפה את דלת הנוסע, ואני קפצתי לאחור כשהיא מתנדנדת, כבדת משקל ומאיימת.

הכל היה עכשיו דבר, אובייקט שיש להתמודד איתו, משהו שיש לתמרן סביבו, אמיתי וכבד. מושבי הוויניל נראו כתומים בעלי זעזוע עם סדקים מלוכלכים ואלף חורים מכווצים. נראה שהגג מוכן ליפול על ראשי. התגלגלתי במורד החלון והתנשמתי כשיצאנו מהחנייה. כביש, מדרכה ובניין עלו ונשרו עם מימדי מדהים. חפצים נשא, קרוב יותר וקרוב יותר. השמים עצמם בערו בלבן ואפור וכחול קל, מנומר במרקם ובאור, ועפו בחושך למרחוק. תפסתי את משענת היד של דלת הרכב. הרגשתי כאילו אני בספינת טילים, משגרת מחוץ למסלול.

העולם עבר לפתע. בעבר, מעבר בו היה חוויה ללא רוח חיים, תרגיל לא מעניין שהיה צריך לסבול עד לספר הבא, כמו לדחוף אבן על המדרכה עם מקל. כעת כל מצמוץ היה חשוב וחושפני, וכל תפיסה חדשה עוררה אפשרויות חדשות.

מה שהבנתי ברגע ששמתי את המגעים בעיניי הוא שהעולם צבעוני ואמיתי. שאני אמיתי. מאותו יום ואילך, העולם שר לי על כל מורכבותו, והשיר התחזק יותר ככל שאשים לב יותר.

כמעט 30 שנה אחר כך, אני עדיין הולך לישון ומתעורר בעצם עיוור. הבנות שלי מתפלאות שאני יכולה לנווט בחדרים חשוכים וחושדת שפיתחתי את היכולת להדהד, כמו עטלף. כשהתבגרתי, החושים האחרים שלי, החריפים בגלל לכידתי בקירות של זכוכית עבה ושריטה, נותרים תוססים וחזקים. מדי פעם, קורה שאני מאבד עדשת מגע ואין לי אפשרות - בין עבודה, אמהות לבין העלות החריגה עדיין של עדשות מיוחדות - להחליף אותן. אני צונח שוב לעולם שטוח, קבוע ואפור. אחרי שבוע אני מתחיל לסגת. אחרי שבועיים אני כבר לא מתקשר לחברים ומתבייש ללא בושה. ואז, כמו באותו בוקר ראשון, אני מוצא את גלגלי העיניים שלי והעולם מופיע ומזמין אותי לצלול פנימה.

אני יכול רק לדמיין איך זה יהיה להתעורר ולהיות מסוגל לראות, לראות באמת. הראייה שלי קשה מדי לניתוח, אומרים לי. וגם אם זה היה אפשרי, אני לא בטוח שהייתי רוצה את זה. כל יום הוא מהפך: אני ער, מגשש למשקפיים ופונה לשירותים כדי לשים את אנשי הקשר. בכך אני עובר מעולם לא ברור שטוח וקבוע לזה שהוא דינמי ועמוק בלתי אפשרי. זה גורם לי לתהות אילו רמות עומק ותנועה אחרות קיימות סביבנו - כאילו נוכל לרכוש ולהכניס עדשות מגע לחמלה, כדי לעזור לנו לראות כיצד הן מתפוגגות וזורמות. אני אסירת תודה על התובנות שמגיעות מהצורך היומיומי לתקן את הראייה שלי, ומעצם החיים. כל יום שאני עובר מעיוור לראות להיות הוא רגע יוריקה.

על הסופר סופיה צנג היא יועצת ארגונית מקצועית ואם חד הורית לשלוש בנות. היא גרה בפורטלנד, אורגון, ואוהבת לטייל, לרכוב על אופניים, לשחות ולתרגל יוגה.

קרא את חיבור המקום השני כאן: איך חולה חידש את אמוני ברפואה