אמא, אני חושבת שאנחנו צריכים עוד זמן בישול של אמא-קונור, אומר לי בן ה -9 כשהוא מצחצח שיניים לילה אחד. לשמוע את המילים האלה עדיף לשמוע אותו אומר 'אני אוהב אותך. אני אוהבת לבשל ולאפות, וכל כך שמחה שזה נמרח - אפילו קצת - על הבן שלי.
זה לא שאני חושב שהוא הולך להיות שף (הוא עדיין הרבה יותר מעוניין לשחק במשחקי מחשב או לקפוץ על הטרמפולינה מאשר להיכנס למטבח), או אפילו שאוכל להשתמש בסט ידיים נוסף (tbh, אני מעדיף עובד לבד). זה שבכל פעם שהוא מציע לערבב, לפרוס או לערבב משהו שאני מכין, הוא הרבה יותר סביר לאכול אותו ברגע שהוא מוכן.
בישול במטבח גורם לבני להתעניין במאכלים וטעמים חדשים, באופן ששום דבר אחר לא עושה.
הוא ילד פסטה ומרינארה, אבל כשאני שולף את הספירליזר להכנת זודלונים, הוא מתחיל לעבוד על הארכובה ופתאום רוצה לדעת מה טעמם של ספירלות הקישואים גולמי. בטח, אני חייב לנקות את הרצפה כשהוא מסיים (שאריות קישואים בכל מקום!), אבל הילד בחן ברצון את הירק לפני ואחרי הבישול - דבר שלעולם לא אביא אותו לעשות אם אניח אותו מלפנים. ממנו ודרש זאת.
הוא טוען שהוא שונא גרנולה, אבל כשאני מקציף אצווה ביתית, הוא מבקש למדוד את הווניל - ואז לא יכול לחכות שייצא מהתנור לטעימה. וכשמתברר שהוא לא אוהב את המתכון שלי (אם כי אני אוהב אותו!), אנו גולשים באינטרנט למושך את שנינו.
כשאני טובל כף מדידה לצנצנת צלפים לאפיית שרימפס ים תיכונית, הוא מציץ לתוך הצנצנת ושואל מה הם. כשאני מסביר מאיפה הם באים ומה הם מביאים למנה, נתתי לו לנסות כמה - וכשהוא אוהב את הטעם שלהם, הוא להוט לנסות את התוצאה המוגמרת ליד השולחן בהמשך.
ויש את הפעמים שבהן יצירתיות הבישול שלו בועטת - אותם זמני בישול של אמא-קונור שהוא נהנה מהם. פעם הוא רצה להכין עוגת סניקרס, שתיאר לי אותה בפירוט רב. שכבות, מילוי, ציפוי - הכל היה מתוכנן בראשו, וזה לא היה דומה לשום מתכון קיים שיכולתי למצוא. אז הקשבתי מקרוב ואז עזרתי לו להפוך את חזונו למציאות. הפעם הוא רוצה להכין לחם ביצים - לא, לא פרנץ 'טוסט, הסביר, אלא חתיכת לחם המוקפת במלואה בביצה מקושקשת רכה. הניסיון אומר לי שזה אולי קשה להחיות את החיים, אבל עם הבן שלי לצדי, מעוניין ומעורב, אני בטוח שהוא הולך לנסות.
