השבוע הורדתי את בתי בת השמונה וחצי בפעם הראשונה שלה במחנה שינה. אני די בטוח שגם הורדתי מהשפיות.

ההישג הגאה ביותר שלי ביום ראשון, כשבן זוגי ואני הורדנו את ווילה ביער אי שם בניו אינגלנד, הוא שלא בכיתי. לא מולה, בכל מקרה. חיכיתי עד שהייתי בבטחה בפרטיות של מנוחה בין מדינתית להפסיק לשאוב גז ולחשוב על הימים והשנים של הילדות שנשרפים כמו האוזון. (כמו כן, כשאתה שואב גז אתה לא באמת יכול לנגב את העיניים. אז הדמעות התגלגלו על ידי הגלונים).

במקום לקחת קיצור דרך כדי לחזור הביתה, בן זוגי ואני בחרנו במה שאפשר לכנות קיצור דרך - דרך מפותלת ונופית שהכפילה בכוונה את נסיעתנו חזרה לניו יורק. זו הייתה הנקודה. לא רצינו לחזור הביתה בקרוב. אני חושב שרצינו שנינו עדיין להוריד את ווילה למחנה במקום להוריד אותה ולהיאבק בסופיות הרגשית. בסופו של דבר הגענו הביתה, בקושי אכלנו, זחלנו במיטה בשעה 22:00. וישן 11 שעות. היינו מותשים. (אם כי היה נחמד לא להתעורר עם שחר.)

יום שני היה די הרבה שטיפה. למרות שלרוב אני דואג נוירוטי שנכבש מראש, הייתי עוד יותר. ההישג הגדול ביותר שלי היה בהצלחה לשקר לבן זוגי בדיוק כמה פעמים פגעתי ברענון בדף התמונות של המחנה. הצלחתי לשכנע אותה שהמספר האמיתי נמצא מדרום לגיל 30. זה לא היה. אפילו לא קרוב. אני עדיין חושש שמנהלי המחנה יוכלו לראות כמה פעמים התחברתי וחוששים מהיציבות הנפשית שלי.

בכנות, כל העניין היה תרגיל בהתבגרות, ולא רק עבור וילה. אני לא חושב על עצמי כאמא למסוק ... אבל יש לי את הדחף לעטוף את הילד שלי בעטיפת בועות ולסחוב אותה בבייבי ביורן, אז אני מניח שזה רחוק להב אחד בלבד מהמסוק. כולנו יודעים שלהיות הורה זה לא קל, ואני מעריך זמן רחוק מהילד שלי כמו האמא הבאה, אבל בכל זאת ידעתי שזה יהיה קשה לי. ידעתי שאדאג לה ואגעגע אליה. וכך במובן הזה, אולי תיענתי לעצמי בהכנות לגרוע מכל. לאחר מכן, כל מידה פחותה של עצב נוירוטי הוא שיפור.

עבר כמעט שבוע, ואני כבר לא מתנדנד לעצמי קדימה ואחורה על המיטה של ​​ווילה ולופת זרועות של פוחלצים. שמענו ממנהלת המחנה שהיא מתפוצצת ושהיא ישנה ואוכלת. כשמנהלת המחנה שאלה את וילה מה היא הכי אוהבת במחנה - השחייה? הרכיבה על סוסים? המספרים המוזיקליים? - ווילה ענתה שהיא לא יכולה לבחור כי היא אוהבת את כל זה. זה עזר לשמוע שהיא כל כך נהדרת.

אני כבר לא חושב כל הזמן ששכחתי לאסוף אותה מבית הספר ותוהה מה אאכיל אותה לארוחת הערב. בן זוגי ואני מנהלים כמה דייטים כיפיים, שלא לדבר על עדיין לישון. וזה פשוט נחמד להתגעגע לילד שלי, להיזכר עד כמה החיים שלי טובים איתה בתוכו, ולצפות האיחוד שלנו. בינתיים, אני מקווה שהיא לומדת המון על משחקים וחיים ועכבישים. אני לומד איך להרפות.