כל עוד היה לי דמיון, זה סחב אותי למקומות משמעותיים ומפחידים, ותופס תמיד אסון פוטנציאלי. היה רק ​​פעם אחת לרפא לחרדה זו וזה ללכת בשקיעה. הצפייה באור עובר דרך החלונות נותנת לי את התחושה הנוראה שהתגעגעתי למשהו, אבל להרגיש שהוא דוהה, בחוץ במזג האוויר, גורם לי להרגיש שהייתי חלק ממנו.

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמתי לב לפחד הזה בעצמי: הייתי בערך בן 6, ואבי לקח אותי לחניך. כאשר הגענו למגרש החניה החשוך, התחלתי לדשדש, כשהתחושה המוזרה שהעולם כפי שהכרתי עבר ללא שינוי ללא ידיעתי. למחרת, עם שקיעת השמש, הוא שם לב שהיינו עדים לה. יצאנו לטייל.

בעיר הולדתי הקטנה בצפון קליפורניה, שם נודעתי כילדה הקטנה שהלכה, הבתים הוויקטוריאניים מעץ קיבלו עוד איכות עם רדת החשיכה, האדומים והזהובים והלילך של העיטור נהיו רכים יותר, והעלו אותי בראש באומנות. עוגות קרח. גם הנהר האיטי התחלף, נראה פחות חום וירוק יותר.

העולם נהיה שונה, כמו בכל לילה, אבל החזקתי את האמונה הקסומה שאם אני צופה בזה, גם אני הופכת אחרת, ילדה שלא תדאג במיטה בגלל היעדרותם של הוריה - עיתונאים שלא היו הרבה פעמים במועד אחרון עד מאוחר - או הדברים שהיא למדה בבית הספר שהפחידו אותה, שאנשים הרגו אחרים בגלל שהם שונים, שהאדמה קפאה לפני כן ומתישהו תקפא שוב. היו שם אוכמניות, פראיות וחמצמצות ובלתי חתוכות, צמחו מעבר לרחוב בחצר שכני העיוור, ואכלתי אותן בסוף ההליכה שלי והפכתי את הפנים לצבע זהה לשמיים.

בכל מקום בו חייתי, השנים בניו יורק או בקיץ במיין או בווינה, השקיעה ההליכה הייתה העוגן של היום, וזה עדיין גורם לי להרגיש חזק. אולי אני כבר לא מאמין שאני השתנה בהליכה , אבל אני זוכר את כל הדברים שנשארים זהים, לא משנה בן כמה אני נהיה: כמה אני קצר יותר מרוב העצים, כמה צבעים יש, יותר ממה שאני יכול לדמיין, יותר ממה שאי פעם אשכח.

אלקוט הוא המחבר של, לאחרונה, בית אינסופי . הרומן הבא שלה, אמריקה הייתה קשה למצוא , יפורסם בשנת 2019.